אולם אבלים הצריכים לנסוע לחוץ לארץ מיד בסיום השבעה, יש להקל להם לעלות לקבר בתוך השבעה(ובר''ח לא יביאו עצמם לידי בכי).
שאף על פי שאין יוצאים מהבית תוך שבעה ימי אבלות, בעלייה לקבר כשאי אפשר באופן אחר, יש להקל.
ואין להקים מצבה בראש חודש אם מתעוררים לבכי.
מצוה להרבות בסעודת ראש חודש, ואף שמעיקר הדין אין חיוב לאכול בו פת, מכל מקום המוציא הוצאות על סעודת ראש חודש, וסועד את לבו בטוב, הרי זה משובח, ובלבד שיכוין למצוה.
מה שמרבה בסעודת ראש חודש ביום, די בכך, ואינו צריך להרבות גם בסעודת ליל ראש חודש, שעיקר מצות סעודת ראש חודש היא ביום.
ראש חודש אסור בתענית. ויש המתענים בראש חודש ניסן הואיל ומתו בו בני אהרן. ולדידן שב ואל תעשה עדיף, ואין להתענות גם בראש חודש ניסן, אפילו תענית של יום פטירת אב ואם (אזכרה ראש חודש). ולכן אם חל יום פקודת השנה בראש חודש, יקדימו להתענות בערב ראש חודש.
לעולם אין לערוך קיום אזכרה בראש חודש באופן שעולה לבית העלמין, ואפילו חל בו יום הפטירה, אלא עולים ביום כ״ט בחודש שלפניו או בכ״ח, וזה ברור ומוסכם.
בנוסף לכך אין נפשות הנפטרים נמצאים על המציבה בראש חודש אלא עולים מיד בערב עם אמירת ״ברכי נפשי״.
בספר "חכמת אדם" שער השמחה כלל קנה סעיף יח כתב:"חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד בית הקברות וביום השביעי עולים לבית הקברות ומבקרין אותו וכן ביום שלושים ותכלית [וסוף] י"ב חודש מבקרין ומשכיבין אותו (רצה לומר הזכרה ותפילה בעבורו וקורין אותו השכבה כמנהג ספרדים, ויש מפרשים הספד) ואם חל יום שביעי בראש חודש אינו הולך לבית הקברות ולא לקטן והיינו לפי המנהג שלהם שהולכין על הקברות ביום שביעי על כל מת".