היארצייט הוא היום בשנה בו נפטר האדם לבית עולמו, ומידי שנה בשנה באותו תאריך נידונה הנשמה בעולם העליון להעלותה ממדרגה למדרגה, על כן חשוב לערוך לנפטר אזכה עם דבר תורה ולימוד תורה שהיא שכולה כנגד כל המצוות.
מצווה להרבות בלימוד תורה ביום האזכרה היארצייט של אביו ואמו ובלילה שלפניו, ובסיום הלימוד אומרים קדיש והשכבה.
לימוד התורה בשבת מועיל מאד לנפטרים. ובספר בן איש חי פרשת שמות כתוב שערך לימוד שעה אחת תורה בשבת, שווה לאלף שעות של לימוד תורה בימות החול.
בנוסף יש חשיבות רבה ללימוד תורה גם לא באזכרה אלא במשך השנה, ובפרט בשנה הראשונה לפטירה, על כן טוב האבל יעשה את הדברים הבאים:
א. ילמד לפחות שלוש או ארבע משניות לעילוי הנשמה. ב. יתן צדקה בכל יום ויאמר שזה לעילוי הנשמה. ג. שלוש פעמים ביום יאמר הקדיש בכוונה גדולה. ד. יהיה רגיל להתפלל לה' שירחם על הנשמה ויצילה מכל דין קשה ויביא אותה אל מנוחתה בשלום.
המשנה לנשמה – כמו אויר לנשימה
קבלה מאליהו הנביא שהלומד פרק ז' ממסכת מקוואות, מעלין הנשמה של הנפטר למקומה, לכן האבל כל יב' חודש ילמוד בה לתקן נשמת אביו ואמו וקרוביו ואוהביו, ובכל יארצייט.
דבר תורה לאזכרה:
נאמר בגמרא (ברכות ה.): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהלים ה, ד): "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ". אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר: "אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם". אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר: "עַל מִשְׁכַּבְכֶם". אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר: "וְדֹמּוּ סֶלָה".
כלומר, אם יש לאדם ניסיון, והיצר הרע מושך אותו לעשות עבירה, עליו להתגבר ולנסות להכניע את היצר הרע. אם לא הצליח ועדיין יש לו תאווה לעשות מעשה נגד רצון ה', עליו לעסוק בתורה, וכמו שנאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", בתורה יש כח סגולי נגד היצר הרע. ואם גם זה לא עוזר, יקרא קריאת שמע - קבלת עול מלכות שמיים, ולא יתכן שהעבד יעשה נגד רצון אדונו. אם גם זה לא עוזר, לא לדאוג, ישנה סגולה נוספת שהיא היעילה ביותר- "יזכיר לו יום המיתה".
ולכאורה קשה, אם הזכרת יום המיתה זה הדבר הטוב ביותר כנגד היצר הרע, מדוע צריך קודם ללמוד תורה, לקרוא קריאת שמע, ואם כל זה לא עוזר, רק אז לזכור יום המיתה? למה לא להתחיל ישר מהדבר החזק ביותר, שהוא זיכרון יום המיתה? ועוד קשה, שאם הזכרת יום המיתה אכן מועילה להתגבר על היצר הרע ועל תאווה, איך זה שעשיו שבא עייף מהשדה, התאווה לאכול נזיד עדשים, (עד שמוכן עבור זה למכור ליעקב את הבכורה שיקרה מכל), וכנימוק משתמש הוא בסיבה של "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", כיצד הופך עשיו את היוצרות ומשתמש בסגולה הרוחנית הנפלאה לחיזוק תאוותו מחד ולביטול ערך הבכורה מאידך?
ועוד שמצינו גם בתנ"ך שזיכרון יום המיתה הוא עצמו הסיבה לתאווה שנאמר: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". וא"כ מדוע אמרו חז"ל שזו סיבה להתגברות על התאווה?
אומר ה'לב אליהו' שכוונת הדברים, שזיכרון יום המיתה אינו תרופת פלא לבטול התאוות, אלא זיכרון לאדם שישים לב לכך שיש קץ לימיו עלי אדמות. וממילא הרואה בעולם הזה ובתאוותיו את עיקר מגמת חייו, ועומד לרשותו רק פרק זמן מוגבל, יתעורר ויתאמץ לחטוף ולהשיג כמה שיותר הנאות כל זמן שהוא חי (כמו שמצינו אצל עשיו הרשע).
אך מי שעושה מלחמה עם יצרו ועוסק בתורה וקורא קריאת שמע, הרי כל מגמתו וחפצו להגיע נקי ומתוקן לעולם הבא אשר שעה אחת של קורת רוח שם, יפה מכל חיי העולם הזה. אדם כזה המחפש להתגבר על היצר הרע כדי לזכות לעולם הבא, נתנו לו חז"ל עצה שיזכיר לעצמו את יום המיתה.
כשיתבונן באחריתו ויזכור שאינו יודע מתי ימות, יכנס בו פחד שמא יבוא לעולם הבא בלתי מתוקן ולא יוכל להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו. וע"י זה יתגבר על יצרו.
יהי רצון שנזכה להתגבר על היצר הרע ולהגיע שלמים ומתוקנים לעולם הבא.