יש טועים לחשוב שעיקר אזכרה ראשונה היא הסעודה, ובודאי שזו טעות גמורה לחלוטין, ויש ליידע אותם שעיקר העילוי נשמה הוא בלימוד התורה לעילוי נשמתו של הנפטר. ועל כן, נכון מאוד שיביאו חכם שימסור שיעור בהלכה ובאגדה. וכן הדין בכל יום אזכרה.
עצה טובה לכל ירא שמים השָׁם דרכיו, שכאשר עושה סעודה, ויודע שבאים אנשים שאינם נוטלים את ידיהם, ואינם מברכים ברכת המזון, שישתדל שלא להביא לחמניות רגילות שברכתם 'המוציא', אלא יביא לחמניות מתוקות שברכתם 'מזונות', כדי להציל את אותם אנשים מעוון. ויעורר את המשתתפים לברך 'מזונות', וברכה אחרונה 'מעין שלוש', או שאחד יברך בקול רם ויוציאם ידי חובה.
עדיף לערוך את האזכרה בבית הכנסת ולא בבית או בשטח החניה של הבנין. כי הרעש, וחוסר ישוב הדעת, וחוסר הצניעות, לא מצדיקים זאת כלל. ואפילו אזכרה ראשונה בליל השבעה, אם בבית האבל אין מקום רחב ידיים, ואין הקשבה מלאה לדברי תורה, יש להמליץ לעורכה בבית הכנסת, כי שם שורר שקט מוחלט ודברי התורה נשמעים ברמה, ויש בזה קידוש ה וכבוד לה' יתברך.
מותר ללבוש ולחלק לאחרים את בגדי הנפטרים מיד אחרי אזכרה ראשונה בתום השבעה ואין צריך להמתין שנה, חוץ מנעליים שהיו על רגליו בשעת יציאת הנשמה. ואדרבא מצווה ליהנות מהבגדים ויש בזה חסד גדול וזכות לנשמת הנפטר. וגם טלית שכיסו בה את המת בלויה מותר להתעטף בה בבוקר. וכן מותר למכור את הדירה של הנפטר ואין צורך לחכות שתסתיים שנת האבל.
כתב רבנו האר"י ז"ל - יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה', מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו, לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בחלוקת ספרים וכיוצא בזה, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, הכל נזקף לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה, מחיל אל חיל. אבל אם חס ושלום בנה בתי קרקסאות, משנה לשנה מורידים אותו לשאול תחתית, עד שירחמו עליו מן השמים, ובניו או אחרים יהפכו את אותו מקום, למקום של קדושה ויראת שמים.
כתב רבנו יוסף חיים זיע"א - יום האזכרה, אין לו גבול בשנים ואפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו, צריך לעשות כל ימי חייו אזכרה למנוחתם כנהוג, בענין קדיש, ונר, וצדקה, ולימוד כפי יכולתו. מפני כי נפש האדם, אף על פי שנפטרה מהעולם הזה וניצולה מכל עונש, ונכנסה לגן עדן, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת, אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים. ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה, ועולה במשך השנים עליה אחר עליה, עד שתגיע לתכלית המעלה הראויה לה. ומצינו שהעיד רבי חיים ויטאל ז"ל על רבנו האר"י ז"ל, שהיה עושה אזכרה לאביו יותר משלושים שנה משנפטר אביו, כי אביו נפטר בהיותו קטן. ואף כי אביו היה צדיק וחסיד גדול, עם כל זה כל ימיו של רבנו האר"י ערך את האזכרה בשביל אביו, והיינו בשביל העילוי שיתעלה מדרגה לדרגה. נמצא שאין גבול לזה, אלא כל ימיו של הבן צריך לעשות יום הזיכרון למנוחת אביו.